Shekalim
Daf 9b
הלכה: הַמְכַנֵּס מָעוֹת כול'. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. מַה פְליגִין. בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט. אֲבָל בָּאוֹמֵר. אֵילּוּ [לְשִׁקְלִי]. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. מַה פְלִיגִין. בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט. אֲבָל בָּאוֹמֵר. אֵילּוּ. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר חוּלִין. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי בֵּיבַי. [דִּתְנָן.] אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן. מַה בֵּין שְׁקָלִים לְחַטָּאת. אֶלָּא שֶׁהַשְּׁקָלִים יֵשׁ לָהֶן קִצְבָה וּלְחַטָּאת אֵין לָהּ קִיצְבָה. מַה אֲנָן קַייָמִין. אִם בָּאוֹמֵר. שֶׁאָבִיא מֵהֶם שִׁקְלִי. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר חוּלִין. אִם בָּאוֹמֵר. שֶׁאָבִיא מֵהֶן חַטָּאתִי כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַייָמִין. בָּאוֹמֵר. אֵילּוּ שְׁקָלִים. עַל יְדֵי שֶׁקִצְווָתָן מִן הַתּוֹרָה. מוֹתָרָן חוּלִין. חַטָּאת עַל יְדֵי שֶׁאין קִצְבָתָהּ מִן הַתּוֹרָה. מוֹתָרָהּ נְדָבָה. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ. פָּתַר לָהּ בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט כְּבֵית הִלֵּל. וְהָא תַנִּינָן. 9b מוֹתַר שְׁקָלִים חוּלִּין. פָּתַר לָהּ בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט וּכְבֵית הִלֵּל. וְהָא תַנִּינָן. עֲשִׂירִית הָאֵפָה [חוּלִין]. עוֹד הוּא בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט וּכְבֵית הִלֵּל.
Traduction
R. Yossé dit au nom de R. Eléazar (46)Jér., (Nazir 5, 1) (f. 53d).: la discussion entre Shammaï et Hillel a seulement lieu si l’on a amassé peu à peu des petites monnaies de prouta (dont le total final est supérieur au demi-sicle dû); mais si l’on a pris une poignée d’argent en disant qu’elle serve à payer la dette du sicle, tous s’accordent à dire que le reliquat doit être versé aux offrandes. R. Hiya ou R. Biva dit au contraire au nom de R. Eléazar: la discussion entre Shammaï et Hillel a seulement lieu si l’on a amassé peu à peu des petites monnaies en cette vue (chacune d’elles ayant cette destination); mais si l’on a pris une poignée pleine d’argent, tous admettent que l’excédent de la somme due reste profane (n’ayant à verser qu’un fixe d’un demi-sicle). R. Hiskia dit que notre Mishna confirme l’avis de R. Bivi, en disant: ''R. Simon explique à quoi tient la distinction entre les sicles et le sacrifice expiatoire, en ce que, pour les uns, la prestation due est déterminée; elle ne l’est pas pour le prix des victimes''. Or, à quoi se rapporte son explication? Ce ne saurait être si l’on a dit vouloir prendre de là ce qu’il faut pour le sicle dû, puisqu’alors tous avouent que le reliquat reste profane; ni lorsqu’on a dit vouloir en prendre le montant nécessaire à l’achat du sacrifice. Elle s’applique au cas où l’on a pris toute une poignée en déclarant la destiner à la dette de contribution: le reliquat des sicles, dont la quantité est fixée par la loi, reste profane; mais celui des sacrifices, dont le prix est indéterminé, devra être versé aux offrandes. Que répond à cette argumentation R. Yossé au nom de R. Eléazar? Selon lui, R. Simon explique pourquoi au cas où l’on a amassé par petites monnaies, Hillel déclare que le reste est profane. Mais n’est-il pas dit d’autre part ( § 4) que le reliquat de la somme dont on a pris le sicle sera profane? On l’explique aussi en disant qu’il s’agit du cas où l’on a amassé la somme par des petites monnaies, et c’est conforme à Hillel.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוסי בשם ר' אלעזר מה פליגין. ב''ש וב''ה:
במכנס פרוטרוט פרוטרוט. שהכניס פרוטה אחר פרוטה כדפרישית במתני' ובהא היא דקאמרי ב''ה שמותרן חולין:
אבל באומר אלו לשקלי. כלומר שלא היה מלקט ומכנס מעט מעט אלא שהיו מעות מונחין לפניו ואמר אלו יהיו לשקלי אף ב''ה מודו שמותרן נדבה דלאו הקדש בטעות היא אלא דאמרי' שנתכוין הוא להקדיש הכל ומה שהוא יותר על כדי שקלו יפלו לנדבה:
ר' ביבי בשם ר' אלעזר. לא אמר הכי אלא במכנס פרוטרוט פליגי אבל באומר אלו כ''ע מודו שהמותר חולין וטעמא דבפרוטרוט כל חד וחד חזי לשקלו והוי כהקדש טעות לב''ש אבל באומר אלו לשקלי על המעות המונחין לפניו אפי' ב''ש מודו שאין זה הקדש טעות שהרי יודע הוא שאין להוסיף על השקל הקצוב בתורה ולא נתכוין אלא ליקח מאלו כדי שקלו והמותר חולין. וגרסי' להסוגיא כולה עד סוף הלכה בריש פ''ה דנזיר:
מתניתא מסייע לר' ביבי. הא דתנן לקמן אמר ר''ש וכו' הטעם דלא פליגי בחטאת לפי שהשקלים יש להן קצבה דכתיב העשיר לא ירבה וגו' ובודאי לא נתכוין זה אלא כדי שקלו אבל חטאת אין לה קצבה וכו' כדפרישית במתני' והשתא מה אנן קיימין להא דר''ש ואהיכא גוונא הוא דקאי לפרש ההפרש שבין שקלים לחטאת:
אם באומר שאביא מהן שקלי הא כל עמא מודים בזה שהמותר חולין. וכן הא דיהיב טעמא לחטאת היכי מיירי אם באומר שאביא מהן חטאתי הא כ''ע מודים בה שהמותר חולין. כצ''ל וכן הוא בנזיר וכלומר דבכשאביא מהן ודאי אין חילוק בין שקלים לחטאת וכדתנינן במתני':
אלא כן אנן קיימין. להא דר''ש באומר אלו ועלה הוא דמפרש טעמ' לההפרש שבין שקלים לחטאת לפי שהשקלים על ידי שקצבתן מן התורה וכו' וקס''ד השתא דכמו בחטאת ודאי אין לחלק באומר אלו בין אם הכניס פרוטרוט או שהמעות מונחין לפניו ואמר אלו לחטאתי שלעולם המותר נדבה דזיל בתר טעמא הואיל שאין לחטאת קצבה ובהא כ''ע לא פליגי הכי נמי בשקלים בהא דמיירי רבי שמעון והיינו באומר אלו דקיהיב טעמא לפי שיש להן קצבה והלכך המותר חולין נמי לכולי עלמא קאי דלא פליגי בית שמאי ומודי' דלאו הקדש טעות הוא והיינו סייעתא לר' ביבי:
מה עבד לה ר' יוסה. כצ''ל וכך הוא בנזיר שם דלא אשכחן לרשב''ל כאן. לר' יוסי דסבירא ליה באומר אלו לכולי עלמא המותר נדבה היכי מפרש לה להא דר''ש:
פתר לה במכנס פרוטרוט וכב''ה. כלומר דר''ש טעמא דב''ה הוא דבא לפרש דסברי במכנס פרוטרוט מותרן חולין מפני שהשקלים יש להן קצבה והקדש טעות הוא דאינו הקדש לב''ה משא''כ בחטאת שאין לה קצבה אבל אם היו מעות מונחין לפניו ואמר אלו לשקלי אף ב''ה מודו דמותרן נדבה וכדאמרי' לעיל לר' יוסי:
והא תנינן. במתני' לקמן בפרקין מותר שקלים חולין וסתמא קתני ור' יוסי קאמר דבאומר אלו אף ב''ה מודים שהמותר נדבה:
פתר לה. ר' יוסי במכנס פרוטרוט וכב''ה:
והא תנינן. לקמן שם מותר עשירית האיפה חולין וכפי נוסחא דהכא וקס''ד דבעשירית האיפה שהיא של כ''ג בכל יום ואין לחלק בה בין פרוטרוט לבין אומר אלו ומדקתני בהדי שקלים א''כ גבי שקלים נמי אין חילוק לב''ה וקשיא לר' יוסי:
עוד הוא פתר לה וכו'. האי נמי פתר לה במכנס פרוטרוט לנדבת עשירית האיפה וכב''ה:
הַמַּפְרִישׁ שִׁקְלוֹ וְסָבוּר שֶׁהוּא חַייָב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב. לֹא קָדַשׁ. הַמַּפְרִישׁ שְׁנַיִם וְסָבוּר שֶׁהוּא חַייָב שְׁנַיִם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אֶחָד. אוֹתוֹ הַשֵּׁינִי מָה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. [נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ] סָבוּר שֶׁהוּא חַייָב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב. לֹא קָֽדְשָׁה. הַמַּפְרִישׁ שְׁתַּיִם וְסָבוּר שֶׁהוּא חַייָב שְׁתַּיִם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אוֹתָהּ הַשְּׁנִייָה מָה אַתְּ עֲבַד לָהּ. (בָּאוֹמֵר) [אֶלָּא רוֹעָה. הָכָא נַמֵּי אֵלּוּ לִנְדָבָה. הֵיאַךְ אַתָּה אוֹמֵר] אֵילּוּ.
Traduction
Si quelqu’un met de côté le sicle, supposant qu’il le doit, puis il se souvient l’avoir déjà payé, cet argent ne sera pas consacré (c’est une simple erreur); s’il en met deux de côté, supposant qu’il les doit tous deux, et il se trouve qu’il en doit un seul, comment considérera-t-on l’autre? On peut résoudre cette question d’après l’enseignement qui suit: Si l’on a désigné un animal pour servir de sacrifice expiatoire, dans l’hypothèse qu’il est dû, et l’on s’aperçoit ensuite qu’on ne le doit pas, l’animal ne devient pas sacré; si l’on en a désigné deux à cet effet que l’on se trouve en devoir un seul, le second devra être abandonné au pacage (jusqu’à ce qu’après l’arrivée d’un défaut on puisse le racheter). De même ici, pour le sicle, le second qui n’est pas dû devra être versé aux offrandes. Comment est-il possible toutefois que l’un et l’autre doivent être donnés? (pourquoi ne pas l’assimiler au cas où l’on a un excédent d’argent pour le sicle, qui reste profane?) ( Question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
המפריש שקלו. שהיה סבור שהוא חייב בשקל ונמצא שאינו חייב שנזכר שכבר נתן שקלו לא קידש דהקדש טעות הוא ואינו הקדש:
המפריש שנים וכו'. שסבור שחייב שנים כגון שסבר שלא שקל אשתקד ונזכר ששקל ואינו חייב אלא אחד של שנה זו:
אותו השני מה את עביד ליה. אי נימא דמדמינן לה לכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב וא''כ אותו השני לא קידש או דילמא לאומר אלו מדמינן לה וכך הוא הגי' בנזיר שם. ואליבא דר' יוסי הוא דבעי דאמר באומר אלו אף ב''ה מודים שהמותר נדבה וה''נ השני לנדבה הוא:
נשמיעינה מן הדא. ברייתא דתני בחטאת ומספקא לן נמי בכה''ג:
הפריש חטאתו וכו' חותה השניה מה את עבד לה אלא רועה. כלומר דודאי מסתברא בחטאת השניה רועה היא דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דקי''ל אחת תקרב חטאת והשניה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וה''נ אלו לנדבה:
היאך אתה אומר אלו. בתמיה כלומר דמתמה על הא דקאמר ה''נ אלו לנדבה דהא ודאי שניהם לנדבה לא אזלי אלא אחד מהן לשקלו והשני לנדבה וכל הא אליבא דר' יוסה דלעיל היא:
שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִין דַּרְכּוֹנוֹת. דֵּינָרִין. חָזְרוּ לְשְׁקוֹל סְלָעִים. כִּשׁמוּעָן. חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טִיבְעִין. פַּלְגֵי סִלְעִין. בִּיקְּשׁוּ לִשְׁקוֹל דִּינָרִין. קָרָטִין. וְלֹא קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶן. מִן הָדָא. וְהֶֽעֱמַ֤דְנוּ עָלֵ֨ינוּ֙ מִצְוֹ֬ת לָתֵ֥ת שְׁלִשִׁ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בַּשָּׁנָה֑ לַעֲבוֹדַת בֵּ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ׃ רִבִּי חִלְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. מִיכָּן שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְשַׁלֵּשׁ שִׁקְלוֹ שְׁלֹשָׁה פְעָמִים בַּשָּׁנָה. מִיכָּן שֶׁאֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּיבּוּר יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה פְעָמִים בַּשָּׁנָה. אָמַר רִבִּי אַבִּין. מִיכָּן לְשָׁלֹשׁ סְאִין. מִיכָּן לְשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת. מִיכָּן לְשָׁלֹשׁ אַפְרָשׁוֹת.
Traduction
Selon R. Juda, est-il dit, dans la Mishna, les sicles formant l’impôt obligatoire n’avaient pas de valeur fixe, déterminée d’avance. Ainsi, au retour de la captivité, ils donnèrent des darik d’or, en équivalence de la monnaie courante de l’époque, ou dinar, dont ils offraient la moitié. Plus tard, ils se mirent à peser le sela ordinaire, dont ils payaient la moitié. Puis, ils passèrent à la mesure des Tabéin (= demi sela), formant l’unité de monnaie alors en usage, et enfin ils voulurent se contenter de remettre le quart (quartum) de sela admis comme monnaie courante. Mais les trésoriers du fisc sacré ne l’acceptèrent pas. En effet, il est dit (Ne 10, 33): nous nous sommes imposé pour loi de donner (au moins) un tiers de sicle par an pour le culte dans la maison de notre Dieu (47)B., Bekhorot 20.. R. Hilkia, au nom de R. Aha, déduit de ce verset que l’homme doit peser le sicle (distribuer ses dons) trois fois par an (48)La darique valant un selà 1./2, ou 3 demi-sicles. Voir B., Baba Batra 9a., et que l’on ne dérange pas le public à ce sujet plus de trois fois par an. R. Abin en déduit aussi que l’on a recours, pour les prélèvement à opérer, à trois boîtes, contenant chacune 3 saa (49)Ci-après, (3, 2)., et que l’on prélève 3 fois.
Pnei Moshe non traduit
גמ' שכשעלו ישראל וכו' דינרין. כלומר שהמטבע שלהן היו דרכונות ושקלו לפי אותו המטבע במקום דינרין שיוצאין והיו נותנין חצי דרכון לשקליהם ואח''כ חזרו לשקול סלעים כשמוען כלומר כמשמען והיינו לפי המטבעות שהיו בזמן שאח''כ שהן סלעים והיו נותנין חצי סלע לשקליהם וחזרו לשקול טבעין פלגי סלעים שחזר המטבע להיות פלגי סלעין והן בשיווי שני דינרין ושקלו אותו המטבע בעצמו שהוא כפי מחצית השקל האמור בתורה. ובקשו לשקול דינרין קרטין רובע הסלע שהוא דינר אחד לפי שחשבו שהיא חצי המטבע שיוצא באותו הזמן ולא קיבלו עליהן הגזברין ברשות ב''ד להיות זה תחת מחצית השקל מפני שהוא פחות מהקצוב בתורה ומן הדא שמעינן לה שהרי הכתוב אומר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וגו' ועל כרחך דלא תפרש כפשטן של הדברים שלא נתנו אלא שלישית השקל האמור בתורה דמאי והעמדנו עלינו מצות דקאמר הלא זה הוא פחות ממצוה שבתורה אלא ודאי ה''ק והעמדנו עלינו מצות יותר מהאמור בתורה וזה להוסיף עוד שלישית השקל בשנה ומלבד מחצית השקל האמור בתורה:
ר' חלקיה וכו'. דריש להכתוב שלישית השקל מכאן שאדם צריך לשלש שקלו ולשקול שלש פעמים בשנה והיינו דקאמר והעמדנו עלינו מצות ולהוסיף ולתת שלישית לזה השקל האמור בתורה כלומר לשלש אותו ולתת ג' פעמים בשנה דמן התורה אין חיוב אלא פעם אחת בשנה ולמדנו ג''כ מכאן שאין מטריחין על הצבור לגבות מהן להקדש יותר משלש פעמים בשנה:
ר' אבין. דריש שלישית השקל מכאן רמז לשלש סאין של שלשה קופות שתורמין בהן כדתנן בפרק דלקמן ומכאן רמז לשלש הפרשות שג' פעמים בשנה היו תורמין כדתנינן שם:
כְּתִיב זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל הָֽעוֹבֵר עַל הַפְּקוּדִים וגו'. רִבִּי יודָה וְרִבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר. מִפְּנֵי שֶׁחָֽטְאוּ בְמַחֲצִית הַיּוֹם יִתְנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וְחָרָנָה אָמַר. לְפִי שֶׁחָטְאוּ בְשֵׁשׁ שָׁעוֹת יִתְנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּעֲבַד שִׁיתָּא גְרַמָּסִין. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּירִבִּי נְחֶמְיָה בְשֵׁם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי. לְפִי שֶׁעִיבְּרוּ עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּיבְּרוֹת יְהֵא נוֹתֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד עֲשָׂרָה גֵּרָה. רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. לְפִי שֶׁמָּֽכְרוּ בְכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף יְהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד [פוֹדֶה אֶת] בְּנוֹ בְכוֹרוֹ בּעֶשְׂרִים כֶּסֶף. רִבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. לְפִי שֶׁמָּֽכְרוּ בְכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְנָפַל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן טִבַּע לְפִיכַךְ יְהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתֵן שִׁקְלוֹ טִבַּע.
Traduction
Comme il est dit (Ex 30, 13): Voici ce que donneront tous ceux qui passeront au dénombrement, on en déduit, selon R. Juda et R. Néhémie (50)Tanhouma à ce passage de l'exode., que, pour avoir péché au milieu du jour (par l’adoration du veau d’or), ils devront payer un demi-sicle; ou, selon le second, pour avoir péché à la 6e heure du jour (à midi), ils ont dû payer un demi-sicle, équivalent à 6 pièces de monnaie,grammiso''. Selon R. Josué b. R. Néhémie au nom de R. Yohanan b. Zaccaï, pour avoir transgressé le Décalogue, ils ont dû payer tous l’équivalent de 10 guéras. Selon R. Berakhia ou R. Lévi au nom de R. Simon b. Lakish, pour avoir vendu l’aînesse de Rachel (ou Joseph) au prix de 20 pièces d’argent (51)''Midr. Rabba à Genèse, N° 84; sur Nombres, n° 4.'', chacun doit racheter son fils aîné au même prix de 20 pièces (52)On donne en ce cas au cohen 5 selà, dont chacun vaut 4 dinars = 20 dinars au total.. R. Pinhas dit au nom de R. Lévi: comme à la suite de cette cession d’aînesse, il est revenu à chacun des fils de Jacob une monnaie divisionnaire d’un tebà, chacun est désormais tenu de la payer en redevance.
Pnei Moshe non traduit
כתיב זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו'. ודורשין לטעמא למחצית השקל ומר דריש רמז למה שחטאו במחצית היום כדכתיב כי בשש בא שש ומר דריש על שיווי מחצית השקל. ודעביד שיתא גרמסין מיני מטבעות שהן שלשה בדינר ובמחצית השקל הן ששה כנגד שחטאו בשש שעות:
עשרה גרה. והוא מחצית השקל ולפי שעברו על עשרת הדברות שכשעברו על דיבור אנכי ה' אלהיך ראש הדברות הרי עברו על כולן השייכים אחריו:
ונפל לכל אחד ואחד מהן טבע. שהוא שתי כסף דכל כסף האמור בתורה כסף צורי הוא והיא דינר כסף שארבעה הוא הסלע והוא השקל שבתורה ומחצית השקל הוא טבע שהוא שני דינרין:
Shekalim
Daf 10a
משנה: מוֹתַר שְׁקָלִים חוּלִין. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה מוֹתַר קִינֵּי זָבִים קִיינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מוֹתָרָן נְדָבָה. זֶה הַכְּלָל שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חֵטּ וּמִשֵּׁם אַשְׁמָה מוֹתָרָן נְדָבָה. 10a מוֹתַר עוֹלָה לָעוֹלָה. מוֹתַר מִנְחָה לַמִּנְחָה. מוֹתַר שְׁלָמִים לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר פֶּסַח לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים לַנְּזִירִים. מוֹתַר נָזִיר לַנְּדָבָה.
Traduction
L’excédent d’une poignée d’argent prise pour le sicle reste profane (53)B., Menahot 105.; mais le reliquat d’une poignée de farine sur la dîme d’épha (offerte par un pauvre) sera versé aux dons, ainsi que le reste de la somme ayant servi à acheter soit des nids d’oiseaux offerts (après guérison) par les gonorrhéens, hommes ou femmes, ou par celles-ci en sortant de couches, soit des sacrifices expiatoires ou de péché. Voici quelle est à cet égard la règle générale: l’excédent de la somme destinée à acheter un sacrifice expiatoire ou de péché devra être versé à la caisse des dons; l’excédent de l’achat d’un holocauste servira à un autre holocauste; celui d’une offrande de farine, à une autre semblable; l’excédent des sacrifices pacifiques, aux mêmes; l’excédent d’un agneau pascal servira à acheter un sacrifice pacifique; l’excédent en argent des sacrifices de naziréens servira à d’autres semblables (plus tard); enfin, l’excédent de la somme mise de côté par un naziréen isolé pour ses sacrifices à offrir sera versé à la caisse des dons.
Pnei Moshe non traduit
מותר עשירית האיפה. של מנחת חוטא הבא בדלי דלות ואם הפריש מעות לחובתו וניתותרו המותר יפול לנדבה ולקנות בהן עולות לקיץ המזבח וכמדרשו של יהוידע הכהן שנשנה לקמן סוף פרק ששי. ובדפוס משנה דהכא כתיב חולין ונוסחא אחריתא היא וכן משמע לעיל בהלכה ג' דגריס הכי:
מותר עולה לעולה. אם הפריש מעות לקנות עולה וניתותרו יביא באותו המותר לצורך עולה אחרת:
מותר הפסח לשלמים. דנפקא לן מקרא דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן והוא קדשים קלים כמו הפסח והן שלמים:
מותר נזירים לנזירים. אם גבו מעות לצורך קרבנות נזירים סתם וניתותרו יהא בידם עד שיצטרכו לקרבנות נזירים אחרים:
מותר נזיר. אם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו וניתותרו המותר יפול לנדבה:
הלכה: מוֹתַר שְׁקָלִים חוּלִין כול'. אָמַר רִבִּי יוֹסָה. עַד דַּאֲנָא תַמָּן שְׁמָעִית קָל רַב יְהוּדָה שְׁאַל לִשְׁמוּאֵל. הִפְרִישׁ שִׁקְלוֹ וָמֵת. אֲמַר לֵיהּ. יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. מוֹתַר שְׁקָלִים חוּלִין. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה מוֹתַר קִינֵּי זָבִים קִינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מוֹתָרָן נְדָבָה. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. פָּתַר לָהּ מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלְמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל.
Traduction
⁠— (54)''En tête, il y a un passage reproduit du tr. (Eruvin 6, 8) traduit t. 4, p. 267, que l'on retrouve ci-après, (7, 1) et 3; (Nazir 4, 4) (f. 53b).'' Notre Mishna s’oppose à l’avis de R. Yohanan qui prescrit de jeter à la mer le reliquat de l’offre d’une dîme d’épha, puisqu’elle l’énumère parmi les objets dont il faut livrer les restes à la caisse des dons. Que réplique R. Yohanan à cette remarque? Selon lui, il s’agit dans la Mishna, non de l’offrande d’un dixième d’épha faite par le pontife, mais de celle qui sert d’expiation à un simple israélite pauvre (c’est à titre de sacrifice expiatoire que le reliquat devra passer aux dons) – (55)Suit un passage reproduit du tr. (Pessahim 5, 2), traduit ci-dessus, p. 66.
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עַל דָּעֲלִי אָבָּא בַּר בָּא. דְּאִינּוּן אָֽמְרִין. מְנַיִין שֶׁהַפֶּסַח מִשְׁתַּנֶּה לְשֵׁם שְׁלָמִים. תַּלְמוּד לוֹמַר. אִם מִן הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים. כָּל שֶׁהוּא מִן הַצֹּאן בָּא שְׁלָמִים. הָתִיבוּן. הֲרֵי עוֹלָה מִן הַצֹּאן. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַצֹּאן. יָצָאת עוֹלָה שֶׁהִיא בָאָת אֲפִילוּ מִן הַבָּקָר. הָתִיבוּן. הֲרֵי אָשָׁם. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. מִן הַצֹּ֧אן. דָּבָר שֶׁהוּא בָּא מִכָּל הַצֹּאן. יָצָא אָשָׁם שֶׁאֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הָאֵילִים בִּלְבַד. בְּכָל אָתָר אַתְּ אָמַר. (מִלְּרַבּוֹת) [מִן לְמָעֵט.]. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. (מִלְּמָעֵט) [לְרַבּוֹת]. אָמַר רִבִּי מָנָא. (מִיעֲטוֹ) [הָכָא נַמֵּי מִן לְמָעֵט. מִיעוּט שֶׁאֵינוֹ בָא בֶּן שְׁנֵי שָׁנִים. מִיעוּט שֶׁאֵינוֹ בָא נְקֵבָה. וְגַבֵּי אָשָׁם נַמֵּי מִן לְמָעֵט הוּא.] שֶׁאֵנוֹ בָא אֶלָּא מִן הָאֵילִים בִּלְבַד. הָתִיבוּן. וְהָֽכְתִיב וְאִם מִן הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן הָֽעִזִּי֭ם לְעוֹלָה. מֵעַתָּה מוֹתַר הַפֶּסַח בָּא עוֹלָה. אָמַר רִבִּי אָבּוּן. מְשַׁנִּין דָּבָר שֶׁהוּא לַאֲכִילָה לְדָבָר שֶׁהוּא לַאֲכִילָה וְאֵין מְשַׁנִּין דָּבָר שֶׁהוּא לַאֲכִילָה לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ לַאֲכִילָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מְשַׁנִּין קֳדָשִׁים קַלִּים לְשֵׁם קֳדָשִׁין קַלִּין וְאֵין מְשַׁנִּין קֳדָשִׁים קַלִּין לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עַל דָּאעֲלִי רִבִּי חֲנִינָה. דְּאִינּוּן אָֽמְרִין. אֵין הַפֶּסַח מִשְׁתַּנֶּה לְשֵׁם שְׁלָמִים אֶלָּא אִם כֵּן שְׁחָטוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים. וַאֲנִי אוֹמֵר. אֲפִילוּ שְׁחָטוֹ לְשֵׁם עוֹלָה. אָמַר רִבִּי אִילָא. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. וְאִם מִן הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים. כֹּל שֶׁהוּא זֶבַח בָּא שְׁלָמִים. וּמִשְׁתַּנֶּה לְמַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל. הֵיךְ עֲבִידָה. שְׁחָטוֹ לְשֵׁם עוֹלָה עַל מְנָת לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר. מִכָּל מָקוֹם פָּסוּל הוּא. אִין תֵּימַר. מִשְׁתַּנֶּה לְמַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל. פִּיגּוּל. אִין תֵּימַר. אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה לְמַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל. פָסול.
Traduction
Le reliquat d’un naziréen isolé, est-il dit, servira aux dons''
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source